מהן 5 הפעולות האפקטיביות ביותר לקידום התקשורות והדיאלוג עם הורים בבית הספר?

הקשר בין הורים לאנשי החינוך, הוא אחד מנקודות הממשק המאתגרות יותר לשני הצדדים, בעיקר כשיש ילד שיש לו אתגרים בלימודים, רגשיים, חברתיים, לימודים, או התנהגותיים. מצד אחד עומדים אנשי הצוות החינוכי עם הידע, ההשכלה והרצון לעשות את הכי טוב לכל ילד תוך התמודדות עם שגרה משתנה, אי וודאות, מספר גדול של תלמידים בכיתה וצורך לתת מענה מגוון לתלמידים שונים כל אחד מהם עולם ומלואו. מצד שני עומדים ההורים, ששולחים את הילד שלהם למסגרת החינוכית ורוצים לדעת שהילד שלהם בידיים טובות, שרואים אותו ואת החוזקות/אתגרים שלו, שטוב לו חברתית, לימודית ושהוא חוזר הביתה עם חיוך.
כששני  הצדדים פוגשים את הילד משתף הפעולה, הקשוב, זה שעושה את המטלות בכיתה ומקיים את כללי בית הספר הכל פשוט. כיף להיות מורה והורה לילד כזה.
אבל כשהילד שאנחנו פוגשים הוא לא ילד החלומות שלנו הרבה פעמים מתחילה מערכת יחסים בין ההורים לבין הצוות החינוכי של חוסר אמון, האשמות, כעסים וחוויה שכל אחד מהצדדים  לא רואה את המציאות כמו שהיא.

בטור הזה תהיה לכם הזדמנות להכיר את נקודת המבט של ההורים לילדים מאותגרי מערכת החינוך וגם לקבל כלים מעשיים לייצר איתם דיאלוג ושיתוף פעולה.

היכרות עומק או בליינד-דייט ?

מתי בפעם האחרונה הנחיתו עליכם איש מקצוע שלקחתם בלי לשאול שאלות ובלי להכיר אותו יותר דרך המדיה החברתית? כנראה מזמן לא, כי היום אנחנו יכולים לאסוף מידע על כל נותן שירות דרך הרשתות החברתיות ולבחור אם לקחת אותו בין אם זה רופא ילדים, מטפל רגשי, קבלן שיפוצים, מטפל ברפואה משלימה וכו'.

רק במערכת החינוך כולנו הילדים, ההורים, הצוות חינוכי נכנסים לבליינד – דייט, שבו שני הצדדים לא יכולים לצאת ממנו בדרך כלל לפחות שנה במקרה של המורה ולפחות 3-6 שנים במקרה של המוסד החינוכי. במציאות הנוכחית התחום היחיד שבו אין בחירה של ההורים את בעל הפרופסיה שיטפל בילד שלהם לאורך שנה כל יום כמה שעות ביום, אובדן שליטה מוחלט בשעות האלו, בוודאי בגילאים הצעירים וזה לא רק מורה אחד אלא כמה מורים מינימום 5 בכיתה א' ויותר מ – 10 בכיתות הגבוהות.
גם אנחנו המורים לא בוחרים את התלמידים שלהם ובוודאי לא את ההורים שלהם וזה התחום היחיד שבו הצוות החינוכי  מקבל 1+2 הילד והוריו כשאין למורה  יכולת אמיתית להצליח בלי ההורים של הילד בוודאי לא בגילאים הצעירים.
המשמעות היא שאין אפשרות לנו או להורים "לפטר" את המורה ומרגע שהילד שלו נכנס לכיתה שלנו, אנחנו צריכים ללמוד להתנהל מולו.

בנוסף ההורים הם תוצר של מערכת החינוך הם עברו אותה ויש להם זכרונות טובים יותר טובים פחות ואם הם מודעים לכך או לא הם מגיעים עם זכרונות. לפעמים הם זוכרים את המורה שהיה דמות משמעותית בחייהם לטוב ולרע ולכן חשוב לזכור שההורה שאנחנו פוגשים הוא לא לוח חלק בחוויה שלו מול המערכת החינוכית. לפעמים להורה היו ילדים קודמים בבית הספר והוא כבר מגיע עם רושם על בית הספר ולפעמים גם עלינו המורים.
יש אלפי סיפורים של אנשים על המורה המשמעותי ששינה את החיים של ילד לטובה במשפט כי גילה את החוזקות שלו, ועוד מאות סיפורים של מבוגרים שעד היום זוכרים את המורה שאמר עליהם שהם מטומטמים וסיפורים על ילדים שזוכרים את המורה שאמר שלא יצא מהם כלום וכל החיים אם פועלים להוכיח לו שהוא טועה ומחכים לרגע שהם יפגשו אותו ויגידו לו את זה.
לטוב ולרע אנחנו אנשי חינוך דמויות משמעותיות בחיי ילדים ויש לנו הרבה מאוד כוח לפעמים כמו ההורים אנחנו פשוט לא מבינים באמת את משמעות הכוח שיש לנו על הנפש של הילדים בוודאי על הנפש של הילדים הצעירים. שוב לא על הנפש של כולם, אלא על זו של הילדים הרגישים יותר ואנחנו לא תמיד יודעים איך משפט/מילה אחת שלנו תשפיע על מה שילד יחשוב על עצמו.

הורים ילדים עם אתגרים במערכת החינוך מרגישים עייפים, אבודים ומיואשים. הם מרגישים לבד מול המערכת, שיש כוחות גדולים מהם ששולטים בחיים של הילד שלהם,  לא מוצאים את עצמם מול המערכת, ולפעמים בחוויה שלהם כל מה שהמערכת רוצה זה שהם ייתנו לילד שלהם טיפול תרופתי.  

בין פנטזיה למציאות

אצל הורים  לילד עם אתגרים במערכת החינוך בין פער גדול בין  הפנטזיה למציאות. לכולנו, לפני שנולד ילד יש לכולנו פנטזיה איזה הורים נהיה, ואיזה ילד יהיה לנו. כולנו רוצים ילד חכם,  סקרן,  ספורטאי, תלמיד טוב מצטיין במלא דברים, חבר טוב ורגיש. כיאה לפנטזיה גם פה יש פער תמיד  וככל שהוא גדול יותר כך יותר קשה לנו כהורים.
הרבה פעמים המקום שבו שמנפצים להורים את הפנטזיה לראשונה זה בבית ספר יסודי, כשאנחנו אנשי החינוך מציפים את הקשיים השונים כי בית ספר דורש המון דברים מילדים והמון מיומנויות, רגשיות, קוגנטיביות, חברתיות והכל בו זמנית בפרק זמן מאוד קצר.
כשההורים מבינים שיש לילד שלהם קשיים וחלום 8200 הולך ומתרחק הרבה פעמים הם עוברים תהליך של אבל אמיתי, כשהשלב הראשון שלו הוא כעס והכחשה שמופנים כלפי השליח, שמשקף את המציאות, הצוות החינוכי.

הורים לילדים מאתגרים במערכת החינוך כל הזמן בדריכות, מה קורה עכשיו, מה הילד שלי עשה עכשיו, יש הורים שפשוט לא נושמים לאורך השנה כי הם כל הזמן בדריכות לטלפון, הי הם יודעים שהטלפון לא יהיה חיובי. כשהילד לא מתנהג יפה, מפריע, מרביץ, לא לומד, מקלל החוויה של ההורה היא חווית כישלון כשכל טלפון מאיתנו מבהיר שוב להורה, שהוא נכשל בהורות שלו. טרם פגשתי את ההורה שהילד שלו הרביץ בבית ספר, הפך שולחן והעלה פוסט בפייסבוק על זה. לזה צריך להוסיף את הרשתות החברתיות, שבהם הורים מראים כמה הילד שלהם מוצלח ומחזקים אצל הורים לילדים עם אתגרי בבית ספר את תחושת הכישלון.

אז מהן 5 הפעולות שאנחנו אנשי החינוך יכולים לעשות כדי לקדם את התקשורת והדיאלוג עם הורים ?

פעולה ראשונה הבנת עמדות – לפני הכל הפעולה הראשונה היא להבין שההורים בעמדה "נחותה" מולכם לא משנה מה התפקיד שלהם. הורים  אף פעם לא בעמדה חזקה כשהם פוגשים אתכם בוודאי לא כשאתם קוראים להם להגיד להם שהילד שלהם לא בסדר ולכן צריך להיות מאוד רגישים לסיטואציה. אני יודעת שלפעמים החוויה היא שהורים מנהלים את המערכת, אבל בפועל זה רחוק מלהיות נכון.
גם אם הורים משיגים דברים מהמערכת זה תמיד אחרי מאבק והשקעה של זמן ומשאבים.
ההבנה שלהורה קשה, שהוא בסיטואציה לו נוחה, יכולה לסייע לכם לשנו את נקודת המבט ולגשת לשיחה ממקום מבין וחומל. הרבה פעמים שינוי הגישה שלנו ישנה את כל השיח וזו האחריות שלנו, כי אנחנו אנשי המקצוע ובעלי הידע.