מאת: יפעת דננברג
בשנה שעברה פגשנו/לא פגשנו אותם. בחלק מהזמן הם היו פשוט קובייה שחורה על המסך. לכולם היה קשה לא רק לו או לה. גם למוגרים היה לא קל.
העיניין הוא שיש ילדים שאין להם את החוסן להתגבר על האתגר המתמשך והם פשוט סובלים.
אנחנו לא תמיד יודעים מה היה המצב החברתי שלו/שלה לפני הקורונה ולא תמיד ברור לנו כמה הוא/היא שקל.ה לפני שנתיים ואולי יש שינוי קיצוני שדורש בדיקה.
אני יודעת שכולנו היינו הרבה יותר מול מסך, הרי גם הלימודים היו מול מסך, אבל אני לא ממש יודעת מי מכור לפורנו ומי לא ישן לילות שלמים כי הוא לא מצליח להתנתק ממשחקי המחשב או היא לא מצליחה להירדם כל הלילה ועוברת מפרק לעוד פרק בסדרה שהיא רואה כבר בפעם השלישית.
לאיזה הורים כדאי לקרא לבית הספר ולהסב את תשומת ליבם?
את מי נפנה להדרכת הורים?
את מי כדאי להפנות לטיפול התנהגותי? (CBT)
בשנת הלימודים הזאת יותר מתמיד חשוב הקשר ושיתוף הפעולה עם ההורים.
במיוחד ממש בתקופה הזאת עם העובדה שחלק מהתלמידים שוב חוזרים ללמוד בזום.
נורות אזהרה מקדימות
השנה יותר מתמיד חשוב לשים לב למצב הרוח של התלמידים, למצב החברתי שלהם, למוטיבציה שלהם עשות דברים (לא רק ללימודים).
השנה יותר מתמיד חשוב לארגן מפגשים חברתיים אחה"צ ולשים לב מי לא מגיע ואיך התלמידים מתנהגים כשהם מחוץ לבית הספר.
אני פוגשת במהלך העבודה שלי הרבה מאד תלמידים במצוקה רגשית שהמורים הם אלו ששמו לב והעירו את תשומת ליבם של ההורים.
ילד שנראה מדוכא, ביישן או מופנם יתר על המידה.
נכון, הוא לא מפריע בשיעור, אבל דווקא הוא זקוק לעזרה דחופה הרבה פעמים, זקוק לכך שיראו אותו.
ילדים רבים לא אוכלים בבית הספר.
מתביישים להוציא כריך ולאכול מול אנשים אחרים.
ילדים שלא שומעים את הקול שלהם בכלל.
ילדים שמרגישים שקופים.
ילדים שלא מרימים את העיניים כשמדברים אליהם.
כל הורה שואף להעניק לילדיו את הטיפול הטוב ביותר. בפן הרגשי והנפשי הדבר נכון עוד יותר, כיוון שהזנחה של מצבים מסוימים יכולה להוביל לבעיות בהמשך, מהם ניתן להימנע. כיום קיימים לא מעט כלים ופתרונות שיכולים לסייע, בהם טיפול רגשי בילדים, שמטרתו לאפשר לילד להביע את עצמו ולספק לו מענה.
ללמד אותם כלים התנהגותיים רגשיים שייקחו את החיים שלהם למקום חדש, למקום טוב יותר ובמקרים מסויימים אפילו יצילו את חייהם.
כשאומרים 'הילד צריך טיפול רגשי' למה באמת מתכוונים?
"אני, אישית, פחות מתחברת לאמירה 'לילד יש בעיה רגשית'. הכול הרי רגשי, לכולנו יש רגשות. ילדים חווים המון חוויות בפעם ראשונה ומכאן שהם מרגישים המון רגשות בפעם הראשונה. קשה לנו, כהורים וכמחנכים, לשים את האצבע, לתת שם לרגש או להצליח לווסת אותו נכון. הרגשות שלהם והרצונות שלהם מתנגשים ועם זה אנחנו צריכים להתמודד, להבין מה קרה, לדעת כיצד לתווך ולתמלל את הרגשות ואילו כלים ישרתו את טובתם".
מתי נוכל לדעת שילד מתנהג כילד או שבאמת יש בעיה?
"הכול תלוי בשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד ומה המסוגלות שלו באותו שלב. ילדים מתנהגים את מה שקורה, זה כמו שפה. אם הוא כל היום צועק זה סימן שהוא רוצה להגיד משהו בקול. סימן שהוא רוצה להנכיח את עצמו.
אסור לנו להניח הנחות כל כך מהר. ההנחות עוצרות אותנו מלהקשיב לילד באמת, לדבר איתו, להבין מה הצורך שמסתתר מתחת להתנהגות, למה דווקא עכשיו הצורך הזה בא לידי ביטוי ולראות כיצד נוכל לעזור לו. הרבה פעמים התעניינות ושימת לב להתנהגות שהשתנתה היא 90% מהפתרון".
איך בכל זאת נוכל לדעת שאכן מדובר בנורת אזהרה?
"לפעמים לא תמיד נדע או נשים לב, אבל האחריות שלנו כהורים ומחנכים היא לראות את השינוי המהותי בהתנהגויות של הילד. אם ישנה ירידה דרסטית בלימודים, אם הוא פתאום אוכל הרבה או לחילופין הפסיק לאכול, אם הוא היה חברותי וכעת הוא מתבודד, אם הוא משתולל, צועק, מציק, מסתגר, או אם הוא סובל ממצבי רוח קיצוניים. ככל שהתפקוד הרגיל נפגע, זה הזמן שבו עלינו לפנות לטיפול. היתרון הגדול הוא שאצל ילדים ניתן לעבוד על הבעיה ברגע שהיא מתרחשת, בזמן שהוא עדיין מתפתח וגדל, כך שהמענה שניתן לו יהיה על צורך שהתחיל כאן ועכשיו".
דווקא עכשיו חשוב לייצר אי של יציבות בתוך ים השיגעון.
כיצד שונה עבודה עם ילדים מזו של מבוגרים?
"הילד לא רק מתפתח עכשיו הוא גם מגיע עם הרבה פחות ניסיון ובאחריותנו לתווך עבורו, לכבד את הצורך שלו, לשמוע אותו ולתת לו את המענה בדרך הכי טובה שאפשר. בעבודה שלי עם הילד ישנו משולש, אני, הילד וההורים, והכל נעשה בשיתוף פעולה מלא. זה המקום שבו אנחנו נותנים כמה שיותר מרחב שליטה לילד ומעניקים לו את אפשרות הבחירה. ילד שמגיע אליי יודע שהוא בא לעבוד והוא גם יודע על מה. אנחנו נפגשים לראשונה, מדברים על מה שמציק, מתאמים ציפיות, בונים מטרות ונותנים לו את הכלים. אני משלבת גישות שונות במהלך הטיפול ומתאימה את הגישה לילד ולא את הילד לגישה הטיפולית.
ילדים הם נבונים, הם כנים מאוד וקולטים מהר מאוד והרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אסור לנו לשקר להם או להסתיר, אך עלינו להציף את הבעיה ועם זאת לתת אופק אופטימי. מסר שיש בו תקווה, תחושה של יציבות ושיש מי שדואג לו".
" מתבגרים רבים חוו את תקופת הקורונה בדיוק בשיא השלב ההתפתחותי בו הם זקוקים לקבוצת השווים למען גיבוש הזהות העצמית שלהם.
כיצד יוצאים וצומחים מכאן קדימה ?
תקופה זו בה קבוצת השווים נמנעה מהם כמעט לחלוטין ודרשה מכולם תפקודיי ניהול עצמי גבוהים ויוזמה, שני כישורים שלא כולם הספיקו לרכוש ולשכלל, יצרה פער עצום בין המתבגרים ורמת התסכול, החרדה והדיכאון עלו אצל רבים מהם."
המצב אכן לא פשוט, הבשורה הטובה היא שיש תקווה!
מכל משבר צומחים דברים חדשים, ע"פ רוב טובים יותר.
בואו יחד ניקח אחריות ונצעיד את החברה בישראל קדימה!
יפעת דננברג – מנחת הורים ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית CBT
