כיצד ספורט יכול לעזור להתמודדות עם חרדה?

המושג חוסן הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות ובעיקר על רקע משבר הקורונה, הפך להיות שיח מרכזי והצורך בחיזוק החוסן הרגשי, הנפשי ואף הקהילתי הפל להיות נחלתם של הכלל. מודלים ותיאוריות רבות העוסקים בנושא חוסן והעצמה רגשית, מסכימים על כך שהגוף שלנו ופעילות גופנית, תורמים רבות לחיזוק החוסן וכי ספורט הינו משאב התמודדות מרכזי.

מאמר זה יסקור את השפעותיו המוכרות בספרות המקצועית האקדמית, של ספורט על רקע המצב הביטחוני בעוטף עזה כמקרה בוחן השופך אור על תמורותיו של הספורט בהתמודדות עם מצבי חרדה וממנו נוכל להקיש על חיוניות הצורך גם על רקע משברים נוספים אותם חווה החברה, הקהילה או האדם כפרט בחייו האישיים. 

ראשית, נסקור את הנושא הביטחוני. המצב הביטחוני בעוטף עזה מוגדר "שגרת חירום". כל נפילת רקטה או פצצה מלווה באזעקת "צבע אדום", שהיא עצמה מעוררת תגובות חרדה. הימשכותו של המצב הביטחוני הרעוע הזה ב-12 השנים האחרונות הפך את האוכלוסייה לפגיעה בכל מרקם החיים. חשיפה למצב לחץ שכזה עלולה לעורר תחושות של חרדה וכעס, פחד, חוסר אונים, עצב, מתח וגם הפרעות פסיכיאטריות כגון: דיכאון ותסמונת פוסט-טראומטית. 

זאת ועוד, אנשים שנמצאים במצב לחץ מתמשך עלולים לפתח תפיסת עולם הרואה את העולם כמקום עוין. לצד המצוקה הנפשית, אוכלוסייה שנחשפת לאיום ממושך מצליחה לא אחת להמשיך בשגרה, להתנתק מהקורה סביבה ולהתרגל לחיים תחת האיום. עדויות ליכולת ההסתגלות דווחו לגבי האוכלוסייה האזרחית באנגליה בתקופת הבליץ, לגבי האוכלוסייה בלבנון בתקופת מלחמת האזרחים, ולגבי האוכלוסייה בישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה ובתקופת פיגועי הטרור.

יש לציין כי יישובי העוטף לאורך השנים ומול מבצעי צבאיים קשים ונרחבים, הפגינו חוסן חברתי גדול. בתקופות של מבצעים צבאיים ממשוכים (כדוגמת "צוק איתן"), בחלק מהיישובים התושבים לא התפנו או שהפינוי היה מצומצם ויציבותו התפקודית של הציבור נמדדה בשני רבדים: הטקטי והאסטרטגי (שער, 2015). ברמה הטקטית: הציבור נהג בצורה ראויה בעת אזעקות וצמצם בצורה סבירה את תפקודו השוטף, וככלל חזר מיד לתפקוד שגרתי. יוצאת מכלל זה הייתה התנהלותם של תושבי ׳עוטף עזה׳, שהאתגר עבורם היה קשה במיוחד. ברמה האסטרטגית: הומחש החוסן החברתי על ידי חזרה של הציבור כולו תוך זמן קצר להתנהלות רגילה. בכלל זה תושבי ׳עוטף עזה׳ ויתר תושבי הדרום, ששבו לשגרת חיים — גם אם לאחר התלבטויות מוחצנות וכואבות. 

לאור זאת, עולה השאלה מהן התרומות להתמודדות הנפשית של עוטף עזה עם החרדות והעקה סביב אירועי חירום ומבצעים צבאיים. 

רקע: החיים בצל איום, מלחמה וטרור

טרור שונה מטראומות אחרות בשל היותו פעולה מכוונת בידי אדם (בשונה למשל מאסונות טבע או תאונות דרכים), וכן בשל מטרתו לייצר איום ולשבש את שגרת החיים התקינה של יחידים וקהילות. הצורות שבהן מתרחשת הפגיעה מגוונות מאוד, וכוללות פגיעה פיזית ישירה ועקיפה, שימוש בטכנולוגיות ביולוגיות, פגיעה במוקדי כוח ובסמלי מדינה (North &  Pfefferbaum, 2002).

החברה הישראלית חשופה למעשה, מאז הקמת המדינה, ללחצים טראומטיים חוזרים ונשנים. מלחמות ואירועי טרור רבים, חושפים את האוכלוסייה האזרחית בישראל לאירועי דחק חוזרים ונשנים. מלחמה ואירועי טרור נחשבים לאירועים כואבים וטראומטיים ביותר עבור אנשים בכל הגילאים. אירועים אלה מערערים את תחושת הביטחון הבסיסית וגורמים לבעיות התנהגותיות ולעקה פסיכולוגית (נריה, סולומון, גינזבורג, דקל, אנוך ועורי, 1998).

איום במלחמה וטרור מוגדר "איום של כל סוגי האלימות הפוטנציאלים, המכוונים נגד האוכלוסייה האזרחית". איומים אלה כוללים: חדירת מחבלים, ירי טילים, מקרי ירי, חטיפות ועוד. סוג הלחץ הנוצר במקרים אלה דומה לסוג לחץ 5, המשמש לתיאור סביבות המתאפיינות בגורמי לחץ חריגים היוצרים רמה גבוהה של חוסר ודאות. חוסר הודאות יוצר אתגר של התמודדות, מאחר והאנשים אינם יכולים לנבא מתי האירוע האלים הבא יתרחש. אנשים הנחשפים לסוג זה של לחץ, נוטים לפתח רמות גבוהות של עצב, דאגה ודריכות  (Kimhi &Shamai, 2006).

מלחמה, כטראומה אישית וכמי שעלולה לגרום לסימפטומים פוסט- טראומטים, גורמת לפגיעה במספר רצפי חיים מרכזיים (אורן, 2008):

• ערעור תחושת הביטחון הבסיסי- כתוצאה מהמלחמה והסכנות הנשקפות ממנה נפגעים תחושת ורצף הביטחון, כאשר המשפחות מקבלות מסר ואף הרגישו זאת על בשרם, שהבית אינו מקום בטוח ומוגן (במלחמת לבנון השניה ובמבצע עופרת יצוקה, פונו תושבים מקרית שמונה ועזה). כמו כן בתים רבים נפגעו. 
• ניתוק רצף העיסוק, העשייה והתפקוד- השבתת המשק באופן חלקי או מלא בעקבות מלחמה, יוצרת מצב בו התושבים מוצאים עצמם בנתק מרצף התפקוד הרגיל שלהם. רובם אינם יכולים לצאת לעבודה והילדים שגם הם בחופש בשל סגירת בתי ספר, נמצאים עם ההורים. מצב זה, שמשכו לא תמיד ידוע, יוצר מצב של מתח וחוסר ודאות שנוסף למצב הביטחוני עצמו. 
• פגיעה ברצף השייכות החברתית והתרבותית- ההקשר של קבוצות השייכות והרצף החברתי נקטעים במהלך המלחמה, מאחר והמשפחות, החברים והמעגלים החברתיים ניתקים פעמים רבות. חלק מהמשפחות מתפזרות למקומות שונים בארץ, לעיתים משפחות נוסעות יחד ולפעמים הילדים נשלחים ללא ההורים. 

הספרות העוסקת בבריאות הנפש מתארת אנשים החיים במצבי מלחמה וטרור כמי שנמצאים בסיכון גבוה לפתח סימפטומים של עקה (distress). הדבר מתבטא בפחד וחרדה, דיכאון, מחשבות חוזרות ונשנות על התקפות טרור, התנהגות של הימנעות, סימפטומים פיזיולוגים, בעיות בתפקוד היום יומי וקשיים בקשרים ובמתן אמון באחרים. במקרים קיצוניים, תגובות אלה עלולות לגרום לתגובות פוסט טראומטיות (PTSD) ברמות שונות (Shamai& Kimhi, 2007). השפעות אלה של מלחמה ואירועי טרור עלולות להמשך גם זמן רב לאחר סיומה (קמחי ואשל, 2010).

אמנם, במחקר אשר נערך בקרב מתבגרים המתגוררים בקרית שמונה, שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, נמצא כי רוב המשתתפים טענו כי מצבם חזר להיות כפי שהיה לפני המלחמה, דבר המצביע על התמודדות חיובית עם השפעות המלחמה, אולם היו גם כאלה אשר לא התאוששו מהשפעת המלחמה (Kimhi, Eshel, Zysberg&Hantman, 2010). ממצאים אלה מצביעים על כך, כי במקביל לתוצאות השליליות של המלחמה כפי שפורטו לעיל, התמודדות עם לחצים קשים יכולה לגרום גם לתוצאות מועילות. תוצאות אלה משקפות התמודדות מוצלחת עם משברי חיים מאתגרים המבטאים בין היתר, גידול בחוסן האישי, שיפור היחסים הבינאישיים ושינויים חיוביים בהערכה העצמית ובחיים רוחניים עשירים יותר (קמחי ואשל, 2010). 

תחושות דחק וחרדה בעקבות מלחמה ואירועי טרור

במהלך 25 השנים האחרונות כמחצית ממדינות העולם חוו מלחמות. מלחמה היא אחת החוויות הקשות והעוצמתיות ביותר הידועות לבני האדם, והיא גורמת בדרך כלל לטראומה (קמחי ודורון, 2014). מקורו של המושג "טראומה" הוא בשפה היוונית ומשמעותו- פצע או חבלה. המונח שאול מתחום הרפואה שבה מתייחסת טראומה לפגיעה פיזית. טראומה מוגדרת כ"פרץ אינטנסיבי ופתאומי של חרדה, כתוצאה מאירוע חיצוני, החורג מיכולת ההתמודדות וההתגוננות של האדם" (Cambell מצוטט ע"י Dulmus&Hilarski, 2003; p. 29). 

מההגדרה עולה כי טראומה היא אירוע חריג, מחוץ לטווח החוויות האנושיות הרגילות שעלול לגרום למצוקה אצל אנשים. הכוונה לאירוע חיים בעל איום משמעותי על החיים או השלמות הגופנית, סכנה על או פגיעה בילדים, בן זוג או קרוב משפחה או חבר של האדם, חורבן פתאומי של ביתו או קהילתו של האדם, חשיפה או עדות לאחר שנפצע או נהרג כתוצאה מתאונה או אלימות פיזית. טראומה היא מצב שבו אדם עומד חסר אונים מול איום חיצוני על חייו, ומרגיש כי אין לו משאבים מספיקים להתמודדות (Yeager & Roberts, 2003).

החשיפה לטרור בעשור האחרון יצרה מציאות חדשה של טרור מתמשך, שמאפייניו שונים מהחשיפה לאירועי טרור בודדים ומפוזרים שהייתה בעשורים הקודמים (תובל- משיח ושלו, 2005). החוקרים זומר ובליך (2005) מציינים כי במציאות של טרור מתמשך לומדים האזרחים לנבא שפיגוע נוסף יגיע, ולכן הציפייה לאירוע היא כשלעצמה גורם דחק נוסף. מצבי דחק מתמשך מייצרים רמת אי וודאות גבוהה, מתח תמידי, דריכות ועצב. לעיתים די בעצם האיום בדבר אפשרותו של פיגוע נוסף כדי לייצר את חוויית הטראומה המתמשכת. ניתן לטעון, כי מציאות של טרור מוסיפה רכיב של דריכות וציפייה לרכיבי החוויה הטראומטית שכבר התרחשה (Susser, Herman & Aaron, 2002).

טראומה מתפתחת כאשר האדם מבין באמצעות מחשבות ו/או תחושות, שקיימת פגיעה פיזית או פסיכולוגית בתפיסת עולמו. לכאורה, ניתן לזהות בצורה קלה אירוע או חוויה הגורמים לטראומה, אולם למרות זאת לא קיימת הגדרה מקובלת על החוקרים איזה ארוע גורם לטראומה. הדבר נובע מכך, שהטראומה היא תוצאה של תפיסת האדם את האירוע, וכאשר משלבים אותה עם התגובה שלו, היא זו שקובעת לגבי כל אדם, האם האירוע יגרום לטראומה (Dulmus&Hilarski, 2003). כלומר, התגובות של אנשים לטראומה היא אינדיבידואלית. חלק מהאנשים לא יושפעו מאירוע כזה, מעבר לתפיסת האירוע כטראומה, אחרים יתפסו את הטראומה כמשבר (Yeager & Roberts, 2003). 

תפיסת הטראומה מתבטאת בפגיעה באיזון הנפשי, הגורמת לרמות גבוהות של עוררות. מבחינה פסיכולוגית, הדבר מתבטא בחוסר אונים, ניתוק, חולשה, אובדן שליטה, קשיי תקשורת ותחושות כרוניות של חרדה. הביטויים הפיזיולוגיים של טראומה כוללים מתח רב, איוושות בלב, בעיות בכלי דם, מיגרנות, אולקוס וקיבה רגיזה (Yeager & Roberts, 2003).  עם זאת, למרות שרוב האנשים חווים אירוע אחד או מספר אירועים טראומטיים במהלך החיים, לא כל אדם המתמודד עם אירועים אלה מגיב בצורה דומה. חלק מהאנשים נחלשים כתוצאה מכך, אחרים נאבקים במשך חודשים ולאחר מכן מחלימים בצורה הדרגתית ואחרים חווים רק הפרעה זמנית בתפקוד וישנם כאלה המתמודדים בצורה טובה (Bonanno& Mancini, 2012).

התגובות למלחמות ולאירועי טרור נחלקות באופן כללי לשתיים, בהתאם למשכן. ברוב המקרים, מלחמה גורמת לתגובות קצרות טווח או להפרעת דחק אקוטית (Acute stress disorder- ASD). הקריטריון לאבחון ASD הוא חשיפה או עדות לאירוע שיצר איום על חיי האדם או לחייהם של אנשים אחרים, ושתגובת האדם כלפיו הייתה של פחד גדול, חוסר אונים ובהלה. ASD מוגבל לתקופה של חודש לאחר האירוע הטראומטי. במקרה של התמשכותם של הסימפטומים, הדבר הופך למצב כרוני של הפרעת דחק פוסט טראומטית (posttraumatic stress disorder- PTS) (Yahav& Cohen, 2007).

פעמים רבות נלוות למשקעי הדחק הפוסט טראומטיים הפרעות נפשיות חמורות דוגמת: הפרעות חרדה, דכאון, פוביות, בעיות בתפקוד המיני, ביטויים פסיכוסומטיים שונים ולעיתים אף פגיעה ממשית בזהות ובמרכיבי "העצמי" (נריה ואחרים, 1998). דוגמה לכך ניתן לראות במחקר שבדק  את תסמיני ההפרעה הפוסט טראומטית בקרב חיילים אמריקאים שנלחמו בווייטנאם ושמצא כי חיילים שנחשפו לחוויה מסכנת חיים מפתחים התניה למגוון רחב של גירויים שהיו קיימים במהלך האירוע הטראומטי (לדוגמה: רעשים, ריחות, השעה והיום שבו התרחש הארוע). גילויים ניטרליים אלה מעוררים אצל האנשים הללו חרדה עזה ולעיתים אף מעוררים פחד וחרדה (נקש ופואה, 2011).

לחץ מוגדר "מצוקה אשר חש אדם במצב מאיים ואשר מתבטאת ברגשות (פחד, חרדה, כעס אשמה), בתגובות גופניות (לחץ דם, דפיקות לב, נשימה מואצת, התחממות הגוף, הסמקה או חיוורון, התכווצות הקיבה, התייבשות הרוק והזעה מוגברת) ובהתנהגות (מתח שרירים, רעדה, תוקפנות, בריחה וגמגום)" (אילון ולהד, 1990. עמ' 19). מצב לחץ הוא מצב חרום, שבו כל המערכות הגופניות והנפשיות מתגייסות כדי להתגבר על סכנה העומדת להתרחש. 

בהקשר לתגובות הלחץ של האנשים, יש להבחין בין שני סוגי לחץ עיקריים- לחץ כרוני ולחץ אקוטי, כאשר ההבדלים בין שני סוגי הלחץ האלה הם משך הזמן שלהם. מצב לחץ כרוני (או מתמשך) מתאפיין בחשיפה מתמשכת לגורם לחץ והוא מוגדר "גירוי של איום או התנסות באיום מתמשך" (שגיא, ובראון- לבינסון, 2014. עמ' 756). דוגמה למצב זה ניתן לראות בירי הקסאמים במשך שנים לעוטף עזה ושדרות, כלומר, ירי טילים לאורך שנים ארוכות. לעומת זאת, לחץ אקוטי הוא לחץ לזמן מוגבל, כמו למשל ירי הטילים במהלך מלחמת לבנון השניה בצפון, שהיה לתקופה מוגבלת של המלחמה. מצב לחץ כרוני הוא מצב העלול לפגוע בבריאות הפיזית והמנטלית של האדם. ככל שהלחץ מתמשך יותר, הוא עלול לגרום לתגובות קשות יותר. הדבר יכול לגרום בין היתר, לשינוי בתפיסת האדם את העולם, ובמיוחד התערערות ראייתו את העולם כמקום בטוח (שגיא, ובראון- לבינסון, 2014).

מחקר אשר נערך (Lahad&Leykin, 2010) בקרב שתי אוכלוסיות בישראל אשר סבלו מאיומי טילים וטרור- תושבי קריית שמונה וסביבותיה ותושבי שדרות וסביבותיה, נמצא כי אוכלוסייה החשופה באופן מתמשך להפגזות ונמצאת תחת איום קבוע, סובלת יותר מ- PTSD וברמת חומרה גבוהה יותר. הסימפטומים האופייניים לאוכלוסייה זו הם יותר עוררות והימנעות מאשר חודרנות. כלומר, החשיפה המתמשכת לאיום, אינה מאפשרת למערכת הלימבית של הפחד להירגע, וההימנעות מונעת מהאנשים מלנהל חיים נורמליים. לעומת זאת, אצל אנשים הנחשפים לאיום מלחמה או טרור לתקופה מוגבלת, (כמו תושבי קרית שמונה), ברגע שהמלחמה הסתיימה, הסימפטומים של העוררות שקעו והצורך בשימוש באמצעי הימנעות נחלש. עם זאת, חומרת הסימפטומים של החודרנות בשתי הקבוצות מעידה על כך, שהזיכרונות של ההתקפות המפחידות, נשארו אצל האנשים לאורך זמן. גם אם השקט בצפון הוא אשליה, הרגיעה היחסית באזור מפחיתה את הסימפטומים של העוררות. לעומת זאת, עבור תושבי שדרות והדרום, תחושת האיום הקבועה נשארת, ומשאירה את התושבים במצב כוננות ו"עוררות". לתושבי הדרום אין הפוגה והם נשלטים ע"י התגובות הפיזיולוגיות של "הילחם או ברח" או להשתמש בהימנעות מתוך ניסיון לשלוט ברגשות אלה. 

ניתן להסביר ממצאים אלה באמצעות "תאוריית המשבר". מצב הלחץ האקוטי מפחית או אף מבטל לחלוטין הבדלים אישיים בתגובות רגשיות. כלומר, לחץ דרמטי, פתאומי ובלתי צפוי מבטל משאבי התמודדות אישיים של כל האנשים הנחשפים לו. לעומת זאת, דווקא הלחץ הכרוני, הדומה יותר לחיים רגילים במובן שגם הם מלווים בטרדות יום יומיות, משאבי ההתמודדות עשויים להיות משמעותיים יותר במיתון התגובות למצבי לחץ (שגיא, ובראון- לבינסון, 2014). 

כאמור, אחד מהתוצאות של לחץ וטראומה הם תחושות של חרדה ודכאון. ההתייחסות לשני מושגים אלה נעשית בדרך כלל בכפיפה אחת, מאחר שכל אדם הסובל מדיכאון משתק כמו זה שגורמת טראומת מלחמה או טרור, יחוש בדרך כלל, גם חרדה. באותה מידה כל אדם החש חרדה המשתקת את יכולתו לפעול ומערערת את עצם קיומו, יחוש גם דיכאון וייאוש בשל חוסר היכולת שלו להתמודד עם החרדות הקיימות אצלו (ירושלמי, 2007).

ממחקרים שנערכו בישראל במהלך שנות ה-2000 ( למשל : 2008Henrich & Shahar,) התגלה כי למעלה מרבע מהנבדקים תושבי שדרות סבלו מתסמונת פוסט-טראומטית וכ-10% מהתושבים ביישובי עוטף עזה. גם ביחס לרמת הסימפטומים נראתה מצוקה רבה. כמעט מחצית מהנבדקים דיווחו על סימפטומים של עוררות יתר וכשליש דיווחו על כך שלעתים קרובות מטרידות אותם תמונות או מחשבות על הקסאמים, הם מרגישים מתח נפשי כאשר הם נתקלים במשהו שמזכיר להם את טילי הקסאם, ורבים מדווחים על קשיי ריכוז וזיכרון. 

מחקרים מצביעים על ההשפעות שונות של חרדה ופחד על הגוף (כגון: דופק מואץ, זיעה, רעד ועוד) ועל רמות החוסן של אדם בעתות משבר (להד ואילון, 2000), כאשר הדרך המטיבה להתמודדות חיובית עם תחושות אלה של הגוף הינה בין היתר, פעילות גופנית ונשימות הרגעה. אחת הטיפולוגיות לגורמי דחק וחרדה היא באמצעות פעילות גופנית וספורט. כאמור, מחקר זה יתמקד בספורט כאמצעי מסייע להתגברות החוסן והתמודדות טובה יותר בעתות משבר בטחוני.  

השפעותיו הבריאותיות והקוגניטיביות של ספורט

ממצאי מחקרים רבים שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על כך שעיסוק בספורט ובפעילות גופנית, בעיקר כאשר הוא נעשה בצורה מבוקרת ומתונה, עשוי לשפר את תפקודו של האדם, לסייע לו להתמודד בצורה טובה יותר עם מצבים של חוסר ביטחון, חרדה ודיכאון ולשפר את מצב רוחו ואת הרגשתו הכללית (לידור, 2009).

פעילות גופנית וספורט, נחשבות לבעלות חשיבות בשל ההשפעה שיש להן על מניעת מחלות. מחקרים שנערכו לאורך השנים הוכיחו את יעילותה של הפעילות הגופנית כאמצעי למניעת מגוון גדול של מחלות וככלי יעיל בטיפול בבעיות רפואיות קיימות. מנגד, חוסר עיסוק בפעילות גופנית סדירה וכושר גופני ירוד, מהווים גורם סיכון בכלל ולמחלות לב וכלי דם בפרט. כל פעילות גופנית עדיפה על פני חוסר פעילות וככל שהמשך, העוצמה או התדירות גדלים, כך גדלה גם ההשפעה החיובית שלהם. חשיבותה של הפעילות הגופנית חשובה בכל גיל, לאנשים בריאים, חולים, כאלה הסובלים ממוגבלות, לקשישים ולנשים בהריון (נבות- מינצר וקונסטנטיני, 2010; מטרני, 2007). 

קיימות ראיות לכך שפעילות גופנית סדירה מפחיתה את הסיכון למוות מוקדם. קיים קשר שלילי בין עיסוק קבוע בפעילות גופנית לבין תמותה מכל סיבה. אחת הסיבות לכך, היא ההשפעה החיובית שיש לפעילות גופנית על מערכות הלב וכלי הדם. אנשים העוסקים בפעילות פיזית ברמה בינונית-  גבוהה מצויים בסיכון נמוך יותר לחלות במחלות לב מאשר אנשים שאינם עוסקים בפעילות פיזית. כמו כן מחקרים מצאו קשר שלילי בין פעילותגופנית לבין הסיכוי לחלות בטרשת עורקים, מחלות לב, מחלות כלי דם וארוע מוחי ראשון אצל גברים. כמו כן, פעילות גופנית סדירה מפחיתה את הסיכון לסכרת ולתסמונת מטבולית ואת הסיכון לחלות באוסטאופורוזיס. פעילות סדירה מאיטה את אובדן העצם התלוי בגיל. האטה זו מושגת אצל אנשים העוסקים בפעילות אירובית, פעילות לחיזוק שרירים או פעילות לשימור העצם. כמו כן, פעילות גופנית ברמה בינונית (130 – 50 דקות בשבוע) בעומס נמוך, משפרת תפקוד, שליטה בכאבים ואיכות חיים אצל אנשים הסובלים מאוסטאוארתריטיס או ממחלות פרקים ראומטיות. פעילות גופנית גם מצמצמת את הסיכון לחלות בסרטן של המעי הגס, ואצל נשים את הסיכון לחלות בסרטן השד. לבסוף, פעילות גופנית יכולה למנוע השמנה, עם כל ההשלכות הבריאותיות שיש להשמנת- יתר (נבות- מינצר וקונסטנטיני, 2010; Kiluk, Weden&Culotta, 2009). 

מעבר לכך, ישנם מחקרים שמצאו כי פעילות גופנית וספורט משפיעה גם על התפקודים הקוגניטיביים, בשל ההשפעה שיש לה על תפקוד המוח ומערכת העצבים המרכזית. עם זאת, מידת ההשפעה שיש לפעילות הגופנית על התפקוד הקוגניטיבי (זיכרון, תפיסה, עיבוד מידע, קבלת החלטות, קשב ותפקודי שפה) אינם חד משמעיים (לידור, 2009). בנוסף, רוב המחקרים מתייחסים להשפעות החיוביות של פעילות גופנית על המצב הבריאותי הפיזי של האדם. מנגד, השפעת הפעילות הגופנית על המצב הנפשי של האדם נחקרה פחות. עם זאת, קיימים מחקרים אשר בדקו את הנושא ומצאו כי לפעילות גופנית ישנה השפעה גם המצב הנפשי של האדם (Kilul et. al, 2009). 

השפעתו של ספורט על המצב הנפשי

מעבר להשפעה על הבריאות הפיזית של האדם, לעיסוק בפעילות גופנית וספורט ישנה השפעה גם על הבריאות הנפשית. מחקרים רבים מצאו כי פעילות פיזית משפרת את מצב הרוח ומפחיתה סימפטומים של דכאון וחרדה. ישנן אף ראיות לכך, שהשתתפות אקטיבית בפעילות ספורט משפיעה בחיוב על מחלות רגשיות, ויכולה לסייע בהפחתת רגשות שליליים, העלאת הערך העצמי והגברת תחושת הרווחה (Da Silva, Singh- Maoux, Kaffashian, Shipley, Kivimaki & Nabi, 2012). עם זאת יש לציין, כי למחקרים שבדקו את השפעת הפעילות הפיזית על בעיות נפשיות יש מספר בעיות מתודולוגיות. רובם עוסקים בכמה תחומים ולכן קשה להפריד בין סוגי הפעילויות והשפעתם, המחקרים בדקו פעילויות פיזיות בנקודת זמן אחת מול סימפטומים של דיכאון וחרדה לאורך זמן, כאשר הניחו שהפעילות הפיזית נותרה קבועה לאורך זמן. מעבר לכך, משתנים מתערבים (דוגמת: אירועי חיים מלחיצים, שביעות רצון מעבודה) לא נלקחו בחשבון (Da Silva et. al, 2012). 

ניתן לראות מספר דוגמאות למחקרים אשר בדקו השפעת הפעילות הפיזית וספורט על הבריאות הנפשית. במחקר אשר נערך (Brunes, Gudmundsdottir & Augestad, 2015) בקרב בוגרים (בני 19 ומעלה) בנורבגיה אשר טופלו בשל התקפי חרדה נמצא כי, עבור גברים פעילות פיזית מתונה הביאה להפחתת סימפטומים של חרדה. לעומת זאת, אצל נשים היה צורך בפעילות ממושכת (שעה נוספת) מאשר אצל הגברים. מממצאי המחקר ניתן לראות כי הגדלת מספר השעות של הפעילות הגופנית ברמה המתונה, מונעת במידה מסוימת, התפתחות סימפטומים של חרדה. במחקר נמצא כי פעילות שבועית עד רמה של הזעה או מאמץ בנשימה, מפחיתה יותר את כמות הסימפטומים מאשר שעת פעילות ברמה מתונה- גבוהה. מכאן, שפעילות בינונית מספיקה כדי לגרום לתגובות פיזיולוגיות או תגמולים פסיכולוגיים שישפיעו על הסימפטומים של חרדה. 

אישוש לכך ניתן לראות בממצאיהם של Kiluk et. al, 2012, במחקר אשר ערכו בקרב ילדים בגילאי 6-14 בארה"ב המאובחנים כבעלי הפרעת ADHD. במחקר נמצא כי הגוף זקוק לרמה של פעילות פיזית מינימלית על מנת לשמור על החרדה ברמה סבירה מבחינה בריאותית. עוד נמצא במחקרם כי ילדים שהשתתפו בשלוש פעילויות ספורט ויותר, היו בעלי פחות סימפטומים של חרדה ודיכאון. במחקר מוקדם יותר אשר ערכו שלושת חוקרים הנורבגים שצוינו לעיל, ושנערך גם הוא בנורבגיה בקרב בני 19 ומעלה נמצאו (Brunes, Augestad&Gudmundsdottir, 2013) ממצאים דומים לפיהם, אצל אנשים העוסקים הרבה בפעילות פיזית יש פחות סימפטומים של דיכאון וחרדה. 

אישוש נוסף לקשר שבין פעילות פיזית ובריאות נפשית ניתן למצוא בממצאי מחקר- על (meta analysis) שניתח ממצאי 37 מחקרים ומצא (Dunn et. al מצוטט ע"י Miller & Hoffman, 2009) שפעילות פיזית מפחיתה דיכאון וחרדה. עם זאת, נמצאו גם מחקרים אשר מצאו כי השתתפות בפעילות ספורט מאורגנת משפיעה יותר על הפרט מאשר פעילות פיזית רגילה. הסיבה לכך היא שפעילות מאורגנת מכניסה את הפרט לרשת חברתית מורכבת המתאפיינת באינטראקציות עם בני גילם, מאמנים ואנשי רפואה. מעורבות זו מחזקת את הקשרים החברתיים והופכת את האדם לפחות פגיע. בהשוואה לבני גילם שאינם עוסקים בספורט, ספורטאים בבתי ספר תיכוניים או קולג'ים מדווחים בדרך כלל על פחות תחושה של חוסר אונים, דיכאון, כוונות אובדניות וניסיונות התאבדות. 

שלושת הגישות להסבר כיצד פעילות גופנית משפיעה על הבריאות הנפשית

את ההשפעה שיש לפעילות הגופנית על הבריאות הנפשית ניתן להסביר במספר דרכים. ישנן שלוש תיאוריות המסבירות קשר זה. "תיאורית הסחת הדעת" (The Distraction Hypothesis) גורסת כי הסחת הדעת מגירויים שליליים גורמת לשיפור מצב הרוח, בעת ולאחר ביצוע פעילות גופנית. "תיאורית המסוגלות העצמית" (Self Efficacy/Mastery Hypothesis) גורסת כי פעילות גופנית יכולה להיתפס כפעילות אתגרית. היכולת של האדם לבצע פעילות פיזית על בסיס קבוע, יכולה לשפר את מצב רוחו ואת הביטחון העצמי שלו. בנוסף, "תיאורית האינטראקציה החברתית" (Social Interaction Hypothesis) מתייחסת לקשרים החברתיים הנוצרים כתוצאה מהמעורבות בפעילות פיזית ומהתמיכה החברתית בין המעורבים בפעילות הפיזית, וההשפעה שיש לכך על הבריאות הנפשית  (Da Silva, et. al, 2012).

מעבר להסברים אלה, ישנם גם הסברים פיזיולוגיים. הפעילות הפיזית מגבירה את הפעילות באזור המגע בין תאי העצב, דבר שיש לו השפעה אנטי- דיכאונית. הסבר אחר מתייחס לתופעת השחרור של אנדורפין במהלך ביצוע פעילות גופנית, המשפיע על מערכת העצבים המרכזית ויוצר תחושת רוגע ומשפר את מצב הרוח (Da Silva, et. al, 2012). הסבר נוסף הוא שפעילות אירובית מפחיתה חרדה וסימפטומים של פניקה באמצעות יצירת אותן תחושות בגוף המעוררות את תחושת החרדה. חשיפה חוזרת לגירויים המעוררים חרדה, מסירים את הפחד ומשנים את הדרך בה הגירוי מתפרש (Kuluk et. al, 2009). 

סיכום ומסקנות

במחקר ארוך טווח שנערך ע"י מוכתר ומסיקה בשנת 2018, על ההשפעות של ספורט על רק מבצע "צוק איתן", נמצא כי העיסוק בפעילות גופנית מסייעת לצמיחה מתוך מצבים של פוסט– טראומה בקרב העוסקים בה. ההתמודדות עם אירועים טראומטיים אשר מטלטלים את שגרת האימונים הסדירה בקרב העוסקים בפעילות גופנית ומעוררים סבל רב, הייתה עבור חלקם מנוף לשינוי בסדרי העדיפויות ובתפיסת תחום העיסוק. חלק מהמרואיינים דיווחו כי למדו במצבים אלה על עצמם, על הקשר שלהם לחברי הקבוצה שלהם ועל מהות העיסוק בספורט ותפקידו בחייהם. תהליך זה הוביל חלק מהם לפרספקטיבה חדשה על העיסוק בספורט – בעיקר הושם הדגש על ירידה בתחושת התחרותיות וההישגיות ושמחה על כך שיוכלו לחזור להשתתף ולשחק בענפים בהם הם מתחרים. 

התפיסה השונה אל הענף והעיסוק בו מהווה מימד חשוב של צמיחה מתוך מצבים של  פוסט-טראומה אשר באה לידי ביטוי בהצבת יעדים חדשים וביכולת ליהנות מהרגע. גם תחושת המשפחתיות של העיסוק בספורט קבוצתי תרמה והעניקה לחלק מהעוסקים בספורט בעתות המשבר והטראומה כלים, אשר מסייעים לשפר את יכולת ההתמודדות עם הקשיים והובילה את הספורטאים לשינויים חיוביים של צמיחה והתמודדות עם חרדה ומצוקות על רקע החיים בצל הטרור. 

אז קדימה עשו ספורט ועודדו לעשות ספורט, רק דברים טובים יוצאים מזה!

דורית מסיקה מוסמכת בקרימינולוגיה משפטית

מתמחה במצבי סיכון וחוסן