מאת: ד"ר אלחנן בר-לב
לפני כשלושים שנה נדרש צוות מחנכים בתיכון עירוני בדרום הארץ להיערך למעשה חינוכי מהפכני: מורים יעבירו שיעורים לתלמידים לפי בחירתם באותם נושאים, ולא כשיעורי חובה עבור כיתות ותלמידים. למעשה, התכנית דמתה למבנה המיון לקורסים בחינוך הגבוה, במבנה שהיה רב-גילי. כחבר הנהלה של אותו מוסד תרמתי את חלקי בשמחה רבה ליוזמה הברוכה. ברגע האחרון התברר שאין "אור ירוק" לתכנית מהממסד המרכזי בירושלים. נראה שגם אירגוני המורים לא ששו לקבל את התכנית, מאחר שקביעותם של המורים עלולה הייתה לעמוד בסכנה (והשחוקים שביניהם עלולים היו להתאמץ כדי להצדיק את משכורתם).
מאז התרגשו עלינו רפורמות בזו אחר זו, אך כולם כלואות בתוך הפרדיגמה הבסיסית: יש חומר לימוד מוכתב שעל כולם (או הרוב לפחות) ללמדו ולהיבחן עליו. רצונו האישי של התלמיד קיים, אך בעל מקום קטן יחסית במערכת זו (בחירת מגמת לימוד ועבודת גמר למשל), אבל הקריטריון להצלחה נשאר כחומה בצורה – השלמתן של 21 יחידות בגרות לפחות, ובהצטיינות במדד זה מתהדרים בתי ספר אליטיסטיים בישראל.
אלא שמזה קרוב לשנתיים ה"בייבי סיטר של האומה" (בית הספר, בלשונו של פרופ' חיים אדלר ז"ל, שהיה מרצה שלי באונ' העברית) לא משמש באופן מלא ככזה, בשל המגפה. תלמידים ומורים נכנסים לבידוד (ועתה, עם התגברות ההדבקות מזן אומיקרון, אף יותר מבעבר), ותלמידים מוצאים את עצמם לומדים מהבית. מידי פעם עולות טענות של תלמידים על כך שלא השלימו את החומר לבחינה כזו או אחרת בשל המצב, ומורים מקוננים על כך שהיתרונות החברתיים שמקנה השהות בבית הספר נמוגים. המגפה מכה במערכת החינוך פיזית ופדגוגית. מערכת שעות, תאריכי מבחנים, הופעה למוסד של מורים ותלמידים – הכל הופך ללא קבוע, מה עוד שהנחיות משרד החינוך לעתים מבלבלות בשל אי-הבהירות בנוגע למגפה והשפעותיה.
גם הנושא החברתי, ולקיחת האחריות, גורם למתח ובלבול רב, לעיתים הורים במקרים רבים, פותחים את הבוקר בהתמודדות האם לשלוח את ילדם למסגרת החינוכית או לא ? כל כאב גרון או חום מתחיל להעלות סביבו שאלות רבות, ותמיד בראש ההורים מקננת השאלה האם אני מסכן את הסביבה או לא ? האם אני מסכם את הכיתה והתלמידים, על אף שלעיתים רבות מדובר במחלה ויראלית טיפוסית כגון דלקת גרון, התקררות ואפילו שפעת. מצב לא פשוט, ומורכב חברתית שכן יש פה אחריות חברתית של כל הורה והורה עם ילדו מול המערכת החינוכית.
מערכת החינוך נמצאת כיום בשעת מבחן, אולי הקריטי ביותר מאז הוכרזה עצמאותנו.
כאיש חינוך שנים רבות ברור לי שעבר זמנה של מתכונת הלמידה הנוכחית. אין יותר אנציקלופדיות שמסרבות להתעדכן, אשר נערכו על ידי מדענים גבוהי-מצח, אלא יש מידע זמין ברשת, שכל אחד יכול לתרום לעדכונו מהמקלדת בביתו או אפילו מהטלפון הנייד שברשותו, כך לדוגמא האנציקלופדיה מזמן נכנסה לארגזים ובמקומה כיום אנו צורכים את המידע מויקיפדיה, הלא היא האנציקלופדיה החדשה, שחכמת ההמונים מנחה אותה, שלא נדבר על כך שהיא נהפכה גם להיות סוג של "אני שם/יש לי ערך בויקיפדיה" עבור ידוענים רבים, שאף משתמשים בה כפלטפורמה לחשיפה להמונים. התלמיד של היום הרבה יותר טכנולוגי מזה של זמני (אני סיימתי תיכון עוד בשנות ה-60'), הוא חסר סבלנות להסברים ארוכים או פריטי מדיה משעממים, ולרוב בעל מודעות עצמית לכוחו מול המבוגרים הסובבים אותו. הסתכלות התלמידים היום היא מאוד לטווח קצר, אחת מהתופעות שהביאו איתם הטלפונים החכמים והתפתחות האינטרנט הזמין, רוצים לקבל מידע או תוצאה ממש כאן ועכשיו, במילים אחרות – תכניות הלימודים הנוכחיות רחוקות מלמצוא נתיבות לליבו, ובעיקר – נתפסות על ידו כבלתי רלוונטיות לחייו. תלמידים רבים שואלים: מה צורך לי בלימוד חומר מוכתב, כאשר אני מסוגל לייצר שאלות מעניינות ולהגיע לפתרונן בכוחות עצמי?
מתן אוטונומיה מוחלטת לתלמיד, כך יטען כל בר-דעת, תביא לריקנות ואנרכיה. אינני טוען כי התלמיד אמור לקבוע לבדו את מסלולו ותחומי העניין שילמד. הוא זקוק להכוונה, ואפילו לכללים ברורים לגבי המחויבויות שעליו לקחת. "מערכת למידה אישית" עשויה להיות חליפה שתתאים (עד כמה שהמערכת ערוכה לעשות זאת) לתלמיד, כאשר ישנם כמה עקרונות משלימים לה: מספר קטן של תחומי חובה שיש ללמדם, וגם אותם בדרך פתוחה ליוזמות, רעיונות וויכוחים. אלו תחומים יהיו אלה? לטעמי, שתי מטרות-על צריכות להנחות את בחירתם: הכנה לחיים וערכים. מה שמכין את התלמיד לחיים (למשל: אנגלית, חינוך לבריאות וחינוך פיננסי) וחינוך ערכי (למשל: מורשת והתנדבות בקהילה). הצלחה והתמדה ביישום מטרות אלה צריכות להיות אמות המידה להצלחתו של בית הספר לפי דעתי, במקום סילום (דירוג) תלמידים לפי כשירותם האינטלקטואלית.
אינני מביא תכנית ערוכה וסדורה לכל פרטיה, רק חומר למחשבה עבור העוסקים בחינוך. האם יהיה מי שירים את הכפפה?