אהבה בית ספרית: מדוע ואיך אהבה יכולה להיות הכלי הכי חזק להצלחה בחינוך ילדים בבית הספר ?

מאת: מיטל דנה

אהבה,

כמה תיאוריות, שירים, משפטים ומאמרים נכתבו עליה. אהבה.

אנחנו יודעים (או לא) בדיוק למה הכוונה, מרגישים אותה בכל נים בגופנו, כשאנחנו אוהבים את מי שמולנו ומונעים ממנה לא מעט ביום יום.

אנחנו יודעים להגיד אותה בכמה שפות, לבטא אותה בע"פ, בכתב, בשפת גוף, במעשים, במבטים.

לא מעט פעמים נחתום בברכות ליום הולדת או לכל סיבה אחרת "באהבה" או "מכל הלב", בוואצ אפ, הלבבות הצבעוניים מככבים בלי סוף ובכלל גדלנו כולנו על מאהבה, באהבה והכל בגלל האהבה.

לרב, אגב, זה בא לנו בטבעיות מוחלטת ברגע שאנחנו מכירים

ולעיתים, עם הזמן, ככל שההכרות שלנו עם מי שמולנו מעמיקה יותר.

במקצועות כמו הוראה/ חינוך אנחנו מכירים כל כך הרבה לבבות של ילדים, משנה לשנה נחשפים לחדשים ונפרדים מאלו שכבר לא צריך ללוות אותם במסגרות בהן אנחנו עובדים.

וכל שנה, כמו שיר חדש בלב, ישנה תקווה שנרוויח כיתה שקטה, מנומסת ורגועה. כיתה בה כל התלמידים יתעניינו בחומר הנלמד ויצליחו במקצוע אותו אנו מלמדים.

בכל שנה עולה תפילה "שהמופרעים יהיו בכיתה המקבילה ולא אצלנו".

זה הגיוני לגמרי, הרי ככל שהכיתה תהיה יותר מנומסת, כך נוכל להעביר את החומר הנלמד בלי שום הפרעה מליצן כזה או אחר.

בפועל, לצערנו, אם לא ביום הראשון, כבר ביום השני מתחילים לצוץ אלה שמורידים לנו שנים מהחיים. הם מצחיקים/ מציקים/ מעצבנים/ מתעצבנים/ שואלים יותר מדי שאלות/ יוצאים לשתות מים או לשירותים או גם וגם/ זורקים משפטים שלא קשורים בשום צורה לחומר הנלמד/ קמים/ זזים בלי סיבה ובמילה אחת קוראים להם: המופרעים!

אוף כמה שקשה איתם, כמה לא זורם ואיך הכל מרגיש מולם תקוע.

כמה שהם קשים עבורנו, ככה הציונים שלהם:

לרב על גבול הנכשל או העובר בקושי רב.

הם יגישו עבודות באיחור, יענו בתמצות יתר, בקושי יהיה שם מלל, יש להם לו"ז משלהם ואפילו התנצלות, כמה (לא) מפתיע, לא תיהיה שם.

התשה כבר אמרנו?!

אבל רגע, פתחתי את המאמר במילה אהבה ויש לזה סיבה ממש טובה. 

תמשיכו לקרוא ותראו באיזו קלות אפשרי לגייס אותם לכוחותינו.

שניה לפני כן, קבלו סיפור חשוב ביותר שקשור לנושא (נשבעת לכם), מלווה אותי שנים וימשיך ללוות אותי עד 120 בע"ה:

בהריון השני שלי לפני 16 שנים בדיוק, סיפרתי לסבתי החמה והחכמה שבקרוב תהיה לנו בת נוספת.

היא התרגשה איתי לפחות כמוני מהבשורה, נישקה אותי ושאלה איך לדעתי נסתדר עם 2.

2? שאלתי, סבתא, את גידלת 9 (!!!) לתפארת. 2 זה מעט, בקטנה והיום הרבה יותר קל לגדל ילדים מפעם.

הזכרתי לה שפעם היה קשה יותר:

בית דל אמצעים, סבי ז"ל היה יוצא לחפש בקבוקים לחלב לתינוקות שהם גידלו, לא היו מוצצים, מגבונים וטיטולים חד פעמיים (דמיינו את העולים של שנות ה-50, מגורים בצריפים).

הכל היה יותר מורכב ופחות נגיש.

היום יש לכולנו שפע בשפע: החל מסופרים עם מדפים עמוסים שמחכים כאילו רק לי עם מבחר אדיר לכל צורך שעולה לכל אחד. ועד לחדר פרטי לכל הגרים בבית. פעם כולם ישנו באותו החדר.

היא חייכה התפלאה שזה מה שאני חושבת, לא ויתרה ושוב ענתה לי בטבעיות שפעם היה קל יותר. הרבה יותר.

אקצר שהיא סכמה את הכל במשפט משכנע למדי ואמרה "בינתי, פעם היה צריך רק קצת אוכל והרבה אהבה, זהו. תראי את הדודים ואת אמא שלך, כולם טובים מאוד ולא חסר להם כלום". בהמשך היא אמרה שלא מובן לה למה היום ילד בן 4 כבר חייב תואר באנגלית או רישיון טייס, אחרת, זה נראה לא מספיק טוב.

היום אין שובע מכלום, רק רצון לעוד עוד ועוד גם להורים, גם לסביבה וגם לילדם.

עוד נחזור לסבתי היקרה מאוד אבל נגמרה ההפסקה אז רגע חזרה לספסל הלימודים בימינו:

אז למה התחלתי באהבה?!

כל כך בנאלי וכל כך ברור ועדיין, צריך תזכורת:

אהבה מביאה אהבה.

כשאני פונה לילד במבט אוהב, התרגום האוטומטי לזה הוא שאני סומכת עליו, יודעת שהוא מסוגל, בטוחה שהוא יכול, רואה, מרגישה ומכבדת אותו.

ילד כזה בכיתה "ישחה" בחומר יותר בקלות כי פתאום זה יעניין אותו ויהיה לו חשוב להוכיח לעצמו ולי שהוא באמת יכול.

כי אם אני סומכת עליו- זה באמת אפשרי.

ילד שנסתכל עליו בעיניים אוהבות יהפוך עולם בשבילנו, יהיה שקט יותר בכיתה, יבין ויגדיל ראש.

איך אוהבים ילד?! פשוט אוהבים!

הרמב"ם אמר – "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", מכירים? בדיוק כך!

ככל שנשקיע בו יותר במבטים מלטפים ומילים טובות, יהיו ניצוצות אהבה. נראה אותו באור אחר. גם אם בהתחלה זה יהיה טכני ומזויף.

מחליטים להסתכל עליו כמו שהיינו רוצים שיסתכלו על הילד הפרטי שלנו, להסתכל עליו כאילו הוא שלנו מהבית.

נסו רגע להיזכר במקצועות שהכי הכי אהבתם ללמוד, נכון ששם במקרה היו מורים שאהבתם ואהבו אתכם? נכון ששם הציונים שלכם היו גבוהים? ידעתי!

ככה זה! מתמטיקה פשוטה:

כשאוהבים זה הדדי (מלבד בתחום הרומנטי ששם זה לא תמיד ככה),

ככל שאתה אוהב יותר- ככה אתה אהוב יותר.

ואז משקיעים יותר ומקבלים, כצפוי, יותר!

אתם יכולים להיות מורים- זו שליחות.

פשוט תמשיכו ללמד את החומר ולהתפלל לטוב.

אתם גם יכולים להיות מורים לחיים- זו מתנה שהיא לגמרי בידיים שלכם.

מבט אוהב שמזכיר לילד שאתם איתו צעד אחר צעד, רואים, מרגישים וסומכים עליו שהוא עושה את המקסימום שלו בכל רגע נתון. בדיוק כמוכם!

אוטומטית המחוייבות שלו כלפיכם תעלה יחד עם הביטחון העצמי שזה אכן אפשרי והציונים… יעלו אף הם. הכיתה שלכם תיהיה שקטה, מכבדת ורגועה יותר.

אלון גל אמר פעם: תנסו, מקסימום תצליחו!

ואני אוסיף ואומר: תנסו, ברור שתצליחו!

 

סבתי האהובה והחשובה נפרדה מאיתנו בצער גדול מדי לעולמים לפני שבועיים בדיוק ובבית החולים, מעל מיטתה, לצד הצפצופים הבלתי פוסקים של המכשירים, כשידיה כבר היו רפות יותר ועיניה נעצמו שוב, הבטחתי לה לזכור לאהוב. 

הבטחתי שלצד הפינוקים לילדי האהובים (4 במספר) ולבעלי היקר, לצד הקניות המותרות והמיותרות, התמונות המבויימות, השעבוד לריצות כשאני מנסה לרצות אותם- לזכור לאהוב כי אני רוצה. רוצה להסתכל עליהם בגאווה גם ביום יום וגם בעוד כמה שנים ולספר לנכדה שתיהיה לי שהנה, נתתי מעט אוכל, הרבה אהבה והם יצאו שמחים ומוצלחים ב"ה.

בדיוק כמו בבית הפרטי שלי, כך גם בכיתות שלכם: לתת הרבה אהבה ולהרויח ביושר את התואר "מורה לחיים" גם לתלמיד המופרע. לא כסיסמה אלא כעובדה.

זה מגיע לכם ולהם.

תאהבו אותם, מקסימום תאהבו יותר.



שיתוף:

מאמרים מאותו נושא